welcome aboard.

לא כל שכבה מבקשת לרדת. לפעמים היא נשארת איתנו שנים.
היא מתחילה כזיכרון, הופכת לפרשנות, אחר כך לאמונה, ובהמשך לזהות.
עד שקשה להבחין בין מה שקרה לבין הסיפור שנבנה סביבו.
שכבה היא סיפור שנבנה על אמונה, שיוצר זהות, שמשמש כהגנה, שהוא פרשנות שלנו,
ומישהו שם משחק תפקיד כדי שזה יתאים.

הקולפן אינה תערוכה על קילוף. היא תערוכה על האמצעי.
על האפשרות לעצור מול סיפור מוכר, להחזיק אותו לרגע ביד,
ולשאול אם הוא עדיין הדבר היחיד שאפשר לראות.
אין כאן הבטחה לשינוי. אין הבטחה לריפוי. אין הבטחה לסגירת מעגל.

אין פה מצפן. יש פה קולפן.

עשרים ושניים אמנים ואמניות בחרו לקראת התערוכה מעורר רגש מתוך רשימה שנבנתה במיוחד עבור הפרויקט ויצרו עבור התערוכה עבודות חדשות מתוך מפגש עם זיכרונות אישיים, רגשות, שאלות וסיפורים שנשאו איתם.
לא מתוך ניסיון לספר את אותו הסיפור מחדש, אלא מתוך האפשרות להתבונן בו מהמקום שבו הם נמצאים היום.
כל אחד מהם יצא ממקום אחר.
כל אחד מהם חזר עם עולם שלם.
יחד הם יוצרים מרחב שאין בו תשובה אחת, מסלול אחד או דרך אחת להרגיש.

לצד כל עבודה מוצג גם בושם שנבחר עבורה, ובקבוק שעוצב על ידי האמן עצמו.
הבושם אינו מסביר את העבודה.
הוא לא נותן לה פתרון. הוא פותח אליה כניסה נוספת.
דרך ריח. דרך זיכרון. דרך משהו שלא תמיד אפשר להסביר במילים.

הקולפן אינה מבקשת ללמד דבר.
היא מחזיקה אפשרות.
להתעכב. להרגיש. להיזכר.

ואולי לפתוח זוג עיניים פנימה.
יכול להיות שתוריד שכבה.
יכול להיות שתבנה עוד שלוש מעליה.
אבל עכשיו אתה יודע שהיא שם.